החלטה בתיק בש"פ 10383/03

1.        לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט חאלד כבוב) בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום ב-16.9.03 בעבירה של רצח בכוונה תחילה. על פי כתב האישום העורר, שהינו תושב שטחים, הועסק עד לינואר 1997 כנהג משאית על ידי אחד, אריה פיקסלר. ביום 19.4.97 הועברה המשאית לחזקתו של העורר לצורך צביעת הארגז שעליה. בלילה שבין 21.4.97 לבין 22.4.97 תפס העורר את בן דודו, סאמר בן מוראד אחמד, כפת את ידיו ורגליו בחבלים, והסיע אותו במשאית לאיזור חולות  תל-ברוך בתל-אביב. שם הוריד אותו מהרכב, השכיב אותו על החול, ועלה עם המשאית על ראשו  ועל בית החזה שלו. כתוצאה מהדריסה, נגרמו למנוח פציעות קשות שגרמו למותו. על מעשים אלה הואשם העורר ברצח בכוונה תחילה.

3.        להגשת כתב האישום קדמה, על פי הנטען, השתלשלות עובדתית שאלה עיקריה: בשנת 1997 הועמד העור לדין בגין העבירה  נשוא כתב האישום בפני בית משפט של הרשות הפלסטינית. בשנת 1999 הוא נמצא אשם ונדון לעונש מאסר עולם. בשנת 2002 שוחרר מהכלא במסגרת שחרור אסירים שהתבצע עם כניסת צה"ל לאיזור צפון הגדה בו מצוי הכלא. לטענת העורר, מדובר, בשחרור זמני בלבד ולאחר החזרת השליטה לרשות הפלסטינית, הוא צפוי לחזור לכלא ברשות הפלסטינית להמשך ריצוי עונשו.

           במהלך אוגוסט 2003, נתפס העורר בישראל בעבירה של שהייה בלתי חוקית בגבולות המדינה, ובהחזקת תעודת זהות מזוייפת. הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה בגין העבירה של שהייה בלתי חוקית, וכן הוא הואשם בפרשת הרצח נשוא ענייננו.

4.        בית המשפט המחוזי דן בפתח החלטתו במספר טענות מיקדמיות שהועלו על ידי סניגורו של העורר. ראשית נטען כי בית המשפט משולל סמכות עניינית מן הטעם שלא ניתן לקבוע בבירור כי מקום ביצוע העבירה הוא בישראל, ולכן על פי סעיף 12 לחוק העונשין אין סמכות לבית משפט בישראל. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי הראיות בתיק מצביעות לכאורה על כך שמעשה הרצח נעשה בישראל. זאת הסיק מהראייה בדבר טביעת גלגלי המשאית המוליכים מהגופה, בצירוף לחוות הדעת הפתלוגית שהוגשה. כן התייחס בית המשפט לטענת המניעות וההגנה מן הצדק שהועלתה על ידי העורר נוכח מאסרו הקודם ברשות הפלסטינית. בענין זה נטען כי מאחר שהעורר הועמד לדין בעבר בגין אותה עבירה, נחקר וריצה חלק מעונש המאסר, יש בהעמדתו לדין בשנית בישראל משום התעמרות והתאכזרות המקימים הגנה מן הצדק ומניעות. הוא הדגיש בהקשר זה כי אין הוא טוען טענת "סיכון כפול" או טענות מסוג "כבר הורשעתי". בית המשפט דחה טענה זו לגופה, משמצא כי אין מדובר בפגיעה חמורה ובלתי נסבלת בזכות העורר לדיון הוגן, שרק אילו נתקיימה עשויה היתה להעמיד טענת השתק או הגנה מן הצדק. משפטו של העורר ברשות הפלסטינית התנהל בלא סמכות, בעוד גורמי החקירה בארץ עשו מאמצים לאתרו. מכאן, שבהעמדתו לדין בישראל, בבית משפט בעל סמכות, אין לראות משום פגיעה בעיקרי הצדק. ולבסוף, נטען כי קימת אפלייה שלא כדין בין העורר שהועמד לדין לבין שני אחיו אשר נשפטו ברשות הפלסטינית וזוכו, ולאחר מכן נתפסו בישראל, נחקרו ושוחררו מבלי שהוגש נגדם כתב אישום. בית המשפט דחה גם טענה זו, בהעדר תשתית עובדתית  כלשהי המבססת מבחינה עניינית טענת אפלייה.

5.        בית המשפט המחוזי בחן לגופה את בקשת המעצר ומצא כי קימות הוכחות לכאורה המערבות את העורר בעבירת הרצח המיוחסת לו. הוא נשען בעיקר על הודעותיהם של אחיו של העורר ודודו של הנרצח אשר ראו את העורר נוהג במשאית של פיקסלר ביום הרצח; על הודעתו של פיקסלר לפיה מסר לעורר את המשאית לצביעה ביום 19.4.97, ועל הקשר הטלפוני שהיה בינו לבין העורר בימים הבאים ביחס למשאית; על פלטי פלאפון של העורר ושל פיקסלר התומכים בעדות זו; על חוו"ד מז"פ הקובעת כי חלק מסימני הצמיגים נעשו בוודאות על ידי המשאית של פיקסלר, ופלטי הפלאפון של העורר המלמדים כי שהה במועד הרלבנטי בישראל. כן הוא מציין את הודעותיהם של העדים חסן, פיקסלר וג'לאל האומרים, כל אחד בנפרד, כי העורר הודה בפניהם שביצע את הרצח. ממכלול ראיות אלה הסיק בית המשפט כי נתקיים התנאי בדבר קיום ראיות לכאורה למעורבות העורר בעבירת הרצח. כן מצא בית המשפט כי מתקיימת בעורר עילת מסוכנות וכי אין מקום לשחרורו בחלופה. בנוסף למסוכנותו הרבה העולה מעצם נסיבות העבירה המיוחסת לו, ציין בית המשפט כי העורר שוהה בישראל בלא כתובת קבועה וקים חשש ממשי להימלטותו מן הדין באם ישוחרר.

6.        בעררו בכתב לבית המשפט חזר בא כוח העורר על שורה של טענות מיקדמיות אשר, לטענתו, יש בהן כדי להצדיק את שחרור מרשו אף בטרם תיבחנה הראיות ועילת המעצר. הוא טוען שוב להעדר סמכות עניינית של בית המשפט בישראל בהקשר לשאלת מקום ביצוע העבירה, לקיום זכות מכח הגנה מן הצדק לאור ההרשעה והמאסרים הקודמים, ולקיום אפלייה בינו לבין שני אחיו ביחס למדיניות התביעה בהעמדה לדין.

           בהקשר לטענות המיקדמיות האמורות הובהר בדיון כי מכלול הטענות הללו הועלה במקביל גם בפני בית המשפט המחוזי בהרכב הדן במשפט העורר, גופו. כן הוברר שהחלטת בית המשפט בטענות הנוגעות להגנה מן הצדק לטענת האפלייה אמורה להינתן בקרוב, ואילו בסוגיית הסמכות העניינית הוסכם על הצדדים על פי הצעת בית המשפט כי החלטתו תינתן לאחר שמיעת הראיות לגופן, משהענין מצריך היזקקות לתשתית עובדתית מוכחת. בא כוחו של העורר הסכים בדיון שבפני שלא לעמוד על טענותיו בענין הגנה מן הצדק והאפלייה בהינתן החלטה צפויה בנושאים אלה בערכאה הדיונית. הוא הותיר את שאלת ההכרעה בטענת הסמכות העניינית במסגרת ערר זה לשיקול דעת בית המשפט.

           יש טעם רב בהחלטת הערכאה הדיונית להותיר את ההחלטה בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט בישראל ביחס לעבירה נשוא כתב האישום לשלב שלאחר קביעת ממצאי העובדה על בסיס מכלול הראיות שיובאו. גם אם, לכאורה, עולה מחומר הראיות כי מעשה הרצח נעשה בתחומי ישראל ולפיכך קנויה לבית משפט בישראל סמכות לדון את הנאשם, הרי הכרעה פסקנית בשאלה זו נגזרת מקביעת ממצאים על יסוד הראיות שיובאו. לפיכך, צדק בא כוח העורר משהסכים בבית המשפט המחוזי כי החלטתנו בענין זה תינתן לאחר שמיעת הראיות. בנסיבות אלה, ולצורך הליך המעצר, די בחומר הראיות הלכאורי הקיים בתיק, המצביע לכאורה על כך שהרצח בוצע בחולות  תל-ברוך בתל-אביב, כדי להצדיק החלת סמכות מעצר על העורר וזאת בד בבד עם הותרת ההכרעה הפסקנית בסוגיית הסמכות לשלב קביעת ממצאי העובדה על פי הראיות שתיעשה בידי הערכאה הדיונית.

ומכאן, לגופה של בקשת המעצר עד תום ההליכים:

7.        נחה דעתי כי קימות ראיות לכאורה המערבות את העורר בעבירת הרצח המיוחסת לו. עיקרי הראיות הן אלה:

           הודעתו של מעסיקו לשעבר של העורר, אריה פיקסלר, מיום 29.4.97 אשר מסר לעורר את המשאית לצביעה ביום 19.4.97, ובסמוך לאחר מכן בוצע הרצח, וכן החזרת המשאית לאחד, עזמה בדיר, בכפר קאסם ב- 22.4.97; כן העיד על קשרים טלפוניים בינו לבין העורר בימים הבאים לגבי המשאית; פלטי פלאפון של העורר ושל פיקסלר המאמתים את דבריו של פיקסלר; חוות הדעת הפתלוגית לגבי מועד המוות של הקרבן והממצאים לגבי סיבת המוות; חוות דעת מז"פ הקובעת כי חלק מסימני הצמיגים שנמצאו ליד הגופה בחולות תל-ברוך מיוחסים בוודאות למשאית של פיקסלר שהיתה בידי העורר ביום הרצח; אתרי הפלאפון של העורר מובילים במועד הרלבנטי  מכפר מגוריו בשטחים אל תוך ישראל; עדויות אחיו של העורר חסן אחמד מיום 27.10.97 ושל עלי עלי, דודו של הנרצח בהודעתו מיום 23.4.97, אשר ראו את העורר עם המשאית ביום הרצח; הודעתו של פיקסלר מיום 8.9.03 בדבר התוודותו של העורר בפניו על מעשה הרצח והודעתו של חסן אחמד כי העורר הודה בפניו על ביצוע רצח "מתוך כבוד". לכל אלה מתווספים שקריו של העורר בעניינים שונים, ובהם על היותו עצור ברשות הפלסטינית החל מ-1.4.97 - דבר שהופרך באמצעות חומר ראיות שהוגש, והוא הדין ביחס לדבריו בענין מועד צביעת המשאית וזהות האנשים להם החזיר את המשאית, אשר נמצאו, לכאורה, שיקריים.

8.        עבירת הרצח בכוונה תחילה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר בגין מסוכנותו הרבה העולה מעצם המעשה הנפשע המיוחס לו. כן קיים חשש ששחרורו בחלופה עלול להביא לשיבוש הליכי משפט נוכח העובדה כי קרובי משפחתו הינם עדי תביעה במשפט. יתר על כן, קיים חשש מהימלטותו נוכח העובדה כי אין לו מקום מגורים קבוע בישראל, והוא נתפס בישראל כשהוא מחזיק במסמכים מזוייפים ומתחזה להיות אחר. קיים חשש ממשי כי אם ישוחרר, הוא עלול לחצות בנקל את הגבול ולהימלט אל עבר שטחי הרשות הפלשתינית. בתנאים אלה, אין מקום לחלופת מעצר, משלא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך שחרור בתנאים שיבטיחו את שלום הציבור ותקינות ההליך השיפוטי מפני הסיכונים שפורטו לעיל.

9.        נוכח כל האמור, אני מחליטה לדחות את הערר ולאמץ את החלטת בית המשפט המחוזי לפיה על העורר להיות מוחזק במעצר עד תום ההליכים עד לסיום משפטו.

           ניתנה היום, כ"ב בכסלו תשס"ד (17.12.03).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: